פתח דבר
בפתח הפרק השלישי בספרו; ""Concluding Unscientific Postscript to Philosophical Fragments,(להלן CUP), מנסח קירקגור את הפער בין המחשבה האבסטרקטית(מופשטת, תיאורטית) למחשבה האקטואלית(סובייקטיבית, ממשית, קונקרטית, קיומית), במילים הבאות:
"בשפת האבסטרקט... הקושי שבקיום ובקיומו של האדם אף פעם אינו מופיע באמת, מכיוון שחשיבה אבסטרקטית כנקודת מבטו של הנצח, אינה מחשיבה את הקונקרטי, את הזמני, את היעשות הקיום ואת המצב הבעייתי של האדם הקיים הנובע מהיותו מורכב מהנצחי והזמני הקבועים בקיומו...". [קירקגור- קלימאקוס:].
מטרות המאמר
(1). להמחיש כיצד "וידויים"של אוגוסטינוס, (בדומה ל- ""CUP של קלימאקוס, גיבורו הבדוי של קירקגור), כל כולו אינו אלא מחשבה אקטואלית המתועדת על ידי אינדיבידואל מאמין, המבקש להחיל את אמיתות הנצרות האבסטרקטיות(כפי שהן מופיעות בכתבי הקודש- הברית החדשה וספרי הבשורה), אל תוך קיומו האקטואלי, הפרטי, הממשי. בדוגמאות נבחרות אראה כיצד אוגוסטינוס, כדמות היסטורית הנטועה עמוק ביסודות הנצרות, ממחיש בעוצמה רטורית שאין למעלה ממנה את התשוקה והייסורים,("האהבה והאימה" "כבוד, יראה, גיל, להט חיל ורעדה"), הכרוכים בניסיון לשלב בין השכלתנות ומבט מתוך הנצח לבין הקיום הפרטי, הארעי והייחודי של ההוגה בהם. חיבור זה מציע להתבונן ביסוד האנושי של מי ש"הפך לאלוהי", ולהראות כי גם לאחר האוטו-טראנספורמאציה, השינוי לעולם אינו סטטי ומושלם. וידוייו של אוגוסטינוס מלמדים על רופפות הרוח האנושית כאשר היא מחליטה החלטות השייכות לתחום הנצח, על הכורח להשלים עם דליפתו המתמדת של הטבע האנושי מבעד לחרכיו הדקים של המאמין, ועל יחסי הפרימה-תפירה בהחלטה לטול חלק ביש המושלם. בקיצור, שמדובר במהפכה מתמדת ולא ברגע אחד של הארה, זמן ומקום. כדבריו של קלימאקוס- קירקגור:
"...זהו שינוי לא מושלם בו האדם בכל פעם שוכח קצת להתקיים כדי לחשוב מנקודת המבט של הנצח..."
(2). כמו כן ברקע תידון הטענה המשתמעת ממילותיו של קירקגור לפיה כל עוד מחשבה אבסטרקטית קשורה לקיומו של האדם ההוגה בה- עדיין ניתן לראותה כחלק אינטגרלי הבא בגדריה של מחשבה האקטואלית:
"... כאשר בוחנים הוגה דעות אבסטרקטי שאינו מוכן להבהיר לעצמו ולהודות בקשר שישנו בין חשיבתו האבסטרקטית לבין היותו אדם קיים".
בהקשר זה, ניתן לשאול מה היה קירקגור טוען אודות העובדה שב"וידויים" ניתן למצוא באוגוסטינוס שתי דמויות שונות- "אוגוסטינוס האבסטקרטי" ו"אוגוסטינוס הקונקרטי"? האם היה מסמן את חלקיה האבסטרקטיים של ההגות האוגוסטינית כחריגות בלתי לגיטימיות אל מחוץ להגות הקונקרטית, או שמא היה גורס כי מדובר בתופעה שהיא חלק אורגני ממהותה?
חשיבותה של שאלת החיבור
בחיי היום יום, חשיבה אבסטרקטית "תוקפת" מעת לעת את כולנו, ואם נאמר כי היא חלק אימננטי מספירת ההגות הקיומית- בין אם על ידי דיאלקטיקה בולעת כל, ובין אם בשל היותה תופעת לוואי סטיכית הנעוצה כחלק בלתי רצוני ונפרד בתודעת האדם,(מעין "רעש לבן")- הרי שהאבחנה הקירקגוריאנית בין השתיים מתרוקנת למעשה מתוכנה, שכן אז, הכל אבסטרקטי,(בדיוק מה שהגל עשה), או הכל ממשי,(מה שקירקגור לא התכוון לו). שאלה זו מעצבת את מבנה העבודה ועומדת כל העת ברקע.
מה לקירקגור-(קלימאקוס) ולאוגוסטינוס?
למרות ההבדלים העמוקים בין אוגוסטינוס ו"קלימאקוס",(דמות הנושא הבדויה ב-CUP של קירקגור), המבנים בהם פועלים וחושבים השניים דומים: שניהם הוגים בקיום, ולא רק בקיום אלא בקיום האמוני. שניהם כבר שרויים בשלב האמוני- נוצרי ואצל שניהם, הטיפוס במעלה הר האמונה אל האל ואמיתות הנצרות מתואר עלי ספר באופן מילולי. בשני החיבורים ה"גיבור" עובר הליך התפתחות וטרנספורמאציה על כל הלבטים, הייסורים, הפאתוס והלהב הכרוכים במחשבה אקטואלית תוך הבלטה ומבלי להתעלם מהקושי,כלשונו של קירקגור, ש"...בצירוף של הדבר המוגדר הזה,(במקרה זה אינדיבידואל מאמין קיים), עם האידיאליות של החשיבה..."(קרי, עם אמיתות הנצרות הנצחיות), או בין עולם של מעלה עם עולם של מטה.
נקודת המוצא: ההבחנה בין חשיבה "אבסטרקטית" לחשיבה "קונקרטית"
ההבחנה בין מחשבה אבסטרקטית למחשבה אקטואלית בניסוחו של קלימאקוס-קירקגור:
"בשפת האבסטרקט... הקושי שבקיום ובקיומו של האדם אף פעם אינו מופיע באמת, מכיוון שחשיבה אבסטרקטית כנקודת מבטו של הנצח, אינה מחשיבה את הקונקרטי, את הזמני, את היעשות הקיום ואת המצב הבעייתי של האדם הקיים הנובע מהיותו מורכב מהנצחי והזמני הקבועים בקיומו..."(...)"...לשאול באופן אבסטרקטי על הממשות(אקטואליות)...ולענות עליה באופן אבסטרקטי אינו מהווה בעיה(שכן) הקושי הוא בצירוף של הדבר המוגדר הזה(הקונקרטי) עם האידיאליות של החשיבה...". "...האבסטרקט(כשהוא מכפיף עצמו לחוק הסתירה, י.ג) אינו יכול להתייחס לעצמו בניגודיות כזו,(וכשהוא מבטל את חוק הסתירה כהגל, י.ג), הוא מונע זאת במפורש..."....חשיבה אבסטרקטית מסייעת לי עם האלמותיות שלי בכך שהיא הורגת אותי כאינדיבידואל קיים וייחודי ואז הופכת אותי לאלמותי..." (...)"...אם כך, כאשר בוחנים הוגה דעות אבסטרקטי שאינו מוכן להבהיר לעצמו ולהודות בקשר שישנו בין חשיבתו האבסטרקטית לבין היותו אדם קיים, הוא מותיר רושם קומי אפילו אין מכובד ממנו, מכיוון שהוא עומד לחדול מלהיות בן אדם בעצמו. בעוד שאדם הוא ממשי, מורכב מהסופי והאינסופי ולעולם יהיה מעוניין בקיומו העצמי, וממשותו היא בחזקת כל זה יחד, הוגה דעות אבסטרקטי .. מעורר חלחלה מעצם המחשבה על מה זה אומר להיות בן אדם...שחייו האישיים סתמיים חסרי פאתוס והתלהבות כמו החשיבה שלו...(...)"מאחר וכל החשיבה היא מרכזית, הקושי הוא לאדם הקיים...שכן הקושי שהקיום מציב בפנינו הוא זה : זה שחושב הוא זה שקיים" [קירקגור- קלימאקוס]
מדברים אלה, דומה כי ההבדל בין שני מישורי המחשבה נעוץ בפער בין רובד מחשבה, המדגיש רק מימד אחד מתוך שני ממדי קיומו הניגודיים של האדם- קרי, הנצחי והאוניברסלי והזמני והאישי- לבין רובד המדגיש את שניהם. מדבריו אלה עולה, כי ההבדל בין השתיים אינו נעוץ בהתעלמות כל אחת מהן ממימד כזה או אחר של הקיום, אלא בדגש. בעוד שמחשבה אקטואלית מעניקה את הקדימות וההגמוניה לקיום הממשי, האינדיבידואלי,על פני המהות,(ומבחינה זו "שייכת לקיום" בדומה ל"דיאלקטיקה האיכותית"), המחשבה האבסטרקטית מתרכזת רק במימד אחד של האדם בלבד ומעניקה את הבכורה למהות המופשטת על פני זו של הקיום,( ומבחינה זו "מנותקת מהקיום"). לפיו, שימת דגש רק על המימד השכלני והבלתי האישי מעלימה את הקושי הטמון שבהיות אדם קיים המאחד בתוכו שני עולמות סותרים, ומתעלמת מכבשן הפאתוס, התשוקה והייסורים בהם הוא נצרף כישות דיאלקטית כפולת פנים המתרוצצת ללא מנוח בין קטביה בשאיפה פרדוקסלית לאחדם. הביטוי הקיצוני ביותר למחשבה אבסטרקטית מעין זו היא הפילוסופיה ההגליאנית שבבטלה את עקרון הסתירה מנעה כל אפשרות לחוות את הפרדוקס סובייקט- אובייקט שהוא ממהותו של היות אדם קיים ועל ידי כך באופן אירוני הפכה את הקושי לפתרון- את הצימאון למשקה.
חלק א': אוגוסטינוס הקונקרטי
"..לאדם הקיים, חשיבה טהורה היא תעתוע שכן האמת(של החשיבה, י.ג), אמורה להיות האמת בה צריך להתקיים...להיות אינסופי ובאותה עת גם להיות בהתקיימות-זה באמת קשה..." .[קירקגור- קלימאקוס:].
"האמת שבה צריך להתקיים" על פי קלימאקוס ואוגוסטינוס אינה אלא האמת הנוצרית היונקת מהאינסוף ומהווה את דברו של הנצח כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש.("כי דברך בן אלמוות ונצחי באמת" ו"הכתבים הם אמת"). מבחינת האדם הממשי- זה שהנצחי והזמני בו שזורים זה בזה כצמותיה של חלה- אין משמעה של אמת זו אלא אחד; להקריב הכל כדי לזכות בהכל, או במילים אחרות להמית את הקיום האנושי כדי לזכות באלוהי, כדברי אוגוסטינוס:
"לגרום לנשמה לשמוח באשר היא אוהבת כאשר אבד ונמצא או הושב אליה, יותר מהדברים שהיו ברשותה תמיד"
על הרגעים בהם חש אוגוסטינוס שהצליח להתאחד עם הנצחי- רגעי השיא של הליך הטרנספורמציה:
"הו, אילו ראו את הנצחי הפנימי, זה אשר בטעמי אותו התאבלתי על שלא יכולתי להראותו להם...כל עוד היו עיניהם מופנות החוצה ממך.."(...)"...בחדר הפנימי שבו ייסר אותי מצפוני, שם הקרבתי לך, זובח את אישיותי הישנה, תולה בך את תקוותי במחשבות הראשוניות על התחדשות..."(...)"...לא רציתי להרבות את נכסיי הארציים, טורף את הזמני ונטרף על ידי הזמן, כי בפשטות הנצחית שלך היו לי דגן ותירוש ושמן אחרים..."(...)"...כי מי יוכל לנו כאשר יתגשם דברך האומר:"נבלע המוות בניצחון..." [...]"...אין הם הורגים כקרבן למענך את מה שעשו מעצמם...כדי שאתה, אלוהים, אש אוכלת, תשרוף את דאגותיהם המתות ותברא אותם מחדש בני אלמוות" [אוגוסטינוס] על פי דברי ישו עצמו: "...מי שרוצה לבוא אחריי שיתכחש לעצמו וייקח את צלבו וילך אחרי. כי החפץ להציל את נפשו יאבד אותה, אבל המאבד את נפשו למעני ימצאנה. מה תועלת תצמח לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נפשו, או מה ייתן אדם כתמורה בעד נפשו?..." [מתי, טז:24 ) "...שהיה מת ויחי, ואובד ויימצא..." [לוקס, 15 :24].
אכן, במלכודת הקונקרטי הניגוד בין האמונה לקיום, בין האבסטרקטי לממשי הוא סימטרי: תחת כל נשימה אמונית וטוהר, נדרשת נשיפה קיומית וחטא, תחת כל יניקה מהאלוהי והנצחי נתבעת פליטה מהאנושי והיחסי. בעוד שהתבונה מרחפת בקו אווירי עדי יעדיה האמוניים על כנפי ההפשטה ממעל לתהומות הממשי ומעקשיו- הקיום אנוס לפלס דרכו אליה רגלי דרך תוואי הקרקע של הגשמי, בינות לנקיקי חוקי הזמן והמרחב, תוך גריסת עקוב חולשות האנוש למישור. כמאמרו של קלימאקוס-קירקגור:
"להתקיים בעזרת ההדרכה של החשיבה הטהורה, הוא כמו לטייל בדנמרק עם מפה קטנה של אירופה בה דנמרק היא לא יותר מאשר נקודה זעירה....(זהו)בדיוק מה שמאפיין את הסאטירה על הגל...."[קירקגור- קלימאקוס:].
מה שאולי במחשבה קל כ"הליכה על מים", לאוגוסטינוס האנושי, אולי האנושי מדי, הוא כהליכה על גחלים. פרק זה מבקש להתחקות אחר דרך ייסורים ארצית זו שבה מהלכת נפשו השסועה של אוגוסטינוס. לתת בימה לזעקותיו הנשמעות במהלך ריקון עולמו הקיומי מהרגליו הישנים בתחומי החשיבה, ההתנהגות והרגש,(אותה "התכחשות לעצמי"), על מנת להפוך עצמו להיכל האלוהים. הדוגמאות שיוצגו בפרק זה אינן אלא לקט ממוין מרסיסי המילים שנפלטו מהפיצוץ רב העצמה בנפשו של אוגוסטינוס עת ביקש הוא לאחד בתוכו בין הזמני לנצחי. בכך מבקש פרק זה לבטא את הניגוד החריף שבין הגות קיומית של ממש להגות אבסטרקטית, בין אמונה מדממת לבין תיאולוגיה שכלתנית נוטפת ניתוחים אינטלקטואלים קרים ופלפולים ריקים בריחוק רגשי. בהשוואה להתקיימות ממשית באמונה, דת אבסטרקטית שכזו אינה אלא סט בנאלי של פרוצידורות ריקות מתוכן,("ללא דמעות"), נפש ספונה בארמון של שיש טקסטואלי קר- דחליל של אמונה ופוחלץ של רגש, המוסתר באמצעות חומות בצורות של פסוקים המדוקלמים בשפה תשושה שהסתיידו עורקיה, שנעוריה מתו זה מכבר. כדבריו של אוגוסטינוס בשלב התוודעותו לכתבי האפלטוניסטים:
"...פטפטתי למכביר כמשכיל...התחלתי לרצות להיראות חכם. נשאתי בעונשי, עונש הקיום במצב החטא, ולא הזלתי דמעות; אדרבא, ליבי גבה בידע.(כנאמר על פי הראשונה אל הקורינתיים: הדעת תגביה לב והאהבה בונה").... לקחתי אפוא לידי בלהט את הכתבים המהוללים של רוחך...והדברים הטהורים הופיעו לעיני בפרצוף אחד, כלומר ללא סתירות, ולמדתי לגיל ורעדה.." [אוגוסטינוס]
העיקרון החולש: המתח בין חיים מנקודת המבט של הנצח לבין החיים כאדם קיים
כשקירקגור-קלימאקוס מתריס; "להיות אינסופי ובאותה עת גם להיות בהתקיימות-זה באמת קשה.." -הוא לא רק מבקש לבטא ביקורת כנגד הערצת התבונה הטהורה בכלל, או כנגד אותה התעלמות הגליאנית,(כמודל של חשיבה אבסטרקטית), מהיסוד הקיומי והאישי שבדיאלקט הפרדוקסלי המכונה אדם, אלא הוא בעיקר מבקש לבטא את הקשיים הנערמים על המאמין המביט על קיומו הזמני האישי מבעד לנצח או כמי שמבקש להתאחד עם הנצח כדברי אוגוסטינוס:
" אדוני, האומנם משום שלך הנצח אינך יודע את מה שאני אומר לך? האומנם אתה רואה בזמן את הדברים המתחוללים בזמן?"
מתח זה שבין נקודת המבט מהנצח לבין הקיום ייבחן בעבודה זו מבעד לשני מישורי הפשטה:
(1). המישור הכללי. ככזה הוא מהווה נקודת המוצא הכללית ממנה נגזרות כל הדוגמאות שיובאו להלן, שכן רוב ביטויי הקושי האנושיים של אוגוסטינוס נעוצים באימוץ נקודת מבט זאת, (כלומר באימוץ האמונה וכתבי הקודש הנוצריים).
(2). המישור הספציפי: במישור זה מתואר מתח זה כמקרה פרטי נוסף מני רבים הנגזר ממישור המתח המוכלל- מישור בו המאמין מבקש למות ממש על מנת להיפטר ממדמנת החיים והחטא ולזכות באלמותיות וגאולה, וכביטוי לכך שבסופו של תהליך עקירת כל מה שאנושי נותר אך כפסע בין ההתאבדות המנטאלית להתאבדות של ממש. אם כן, המתח המוכלל חולש על כל הדוגמאות הבאות ביריעת הדיון אודות אוגוסטינוס הקונקרטי, שכן מילוי תביעותיה של האמונה שולט על כל חייו ומעצב באופן מכריע את מהלכם: הערגה להתנזר מהנאות הגוף, לשלול את העולם ואת החברה, לבאר רעיונות כגון; מהות האל, האנקרנציה, השילוש, הבריאה- כל אלה אינם אלא ביטויים בחשיבה, בדפוסי ההתנהגות, ברגש של אוגוסטינוס- מקרים פרטיים הנגזרים מאותו קושי שבמופעו המוחלט נובע מאותה החלטה של הזמני להתמסר לתשוקה להתאחד עם האל,(הארוס הנוצרי- הסינתזה הדיאלקטית שבין ה"עצמי האינדיבידואלי" ל"אחר המוחלט", או בניסוח אחר "להיות ביחס מוחלט אל המוחלט").
א.על אנושיות המתח בין הנצחי לארצי כמתח בין משאלת המוות לבין הכורח להישאר בחיים
להמית את הקיום, בתוך הקיום, למען הקיום. כך הייתי מנסח את הפרדוקס הלופת את המאמין בכלל ואת אוגוסטינוס בפרט. אמנם דבריו הבאים של קלימאקוס- קירקגור על המתח בין הנצחי לזמני מתייחסים לכאורה רק למתח בין חשיבה הטהורה לקיום , אך ניתן לתרגמם גם למתח שבין החשיבה הנוצרית לבין הקיום כנוצרי כמאמרו:"הייתי והנני סופר דתי. מכלול יצירתי כמחבר עוסק בנצרות, בבעיה של היעשות לנוצרי".
"...האבסטרקט... מסביר אלמותיות באופן כללי וזה הולך לו יופי לאור העובדה שאלמותיות הופכת לזהה לנצחיות, כאשר נצחיות היא ביסודה אמצעי ביטוי של החשיבה.(...)"...לכן חשיבה אבסטרקטית עוזרת לי עם האלמותיות שלי בכך שהיא הורגת אותי כאינדיבידואל קיים וייחודי, ואז הופכת אותי לאלמותי..." (...)."... מצד שני...בלתי אפשרי לעשות את זה עם הקיום כיוון שאז מבוטל גם הקיום עצמו.."(...)"...האם לאדם הקיים הנצחיות אינה אלא נצחיותו של העתיד בעוד שהנצחיות היא נצחית רק בשביל האינסופי אשר אינו נוכח בקיום.."...האם הוויתור על הקיום למען נקודת המבט של הנצח, במידה וזה אפשרי, זה משהו שקורה לו?...האם זה משהו שמישהו צריך לעשות?...". "...במילים אחרות, כאשר אני מצטרף לנצח ולהתקיימות אני לא משיג מנוחה ומרגוע אלא זוכה בעתיד. זו בוודאי הסיבה מדוע הנצרות הכריזה על הנצח כעתיד- בשל העובדה שהיא הכריזה על כך בפני אנשים קיימים"(...)...חשיבה טהורה הייתה עשויה להוביל להתאבדות אחת אחר השנייה, כיוון שהתאבדות היא התוצאה הקיומית היחידה של חשיבה טהורה.(...) "...הפילוסוף היווני היה אדם קיים והוא לא שכח זאת. לכן הוא החליט לנקוט בהתאבדות או למות במובן הפיתגורי או הסוקרטי כדי לאפשר לעצמו לחשוב...בסופו של דבר, כדי להיות מסוגל באמת לחשוב, הוא היה צריך להרוג את עצמו..""[...] בלתי אפשרי לעשות את זה עם הקיום כיוון שאז הוא מבטל גם את הקיום עצמו, ולכן יש להסיר את הקיום בתוך הקיום...". [קירקגור- קלימאקוס:]
אכן, הרעיון היווני לפיו יש להתאבד על מנת לחשוב אינו חדש. השאיפה הפילוסופית אל המוות אינה אלא שאיפה אל האלמוות שמשמעה השאיפה אל החיים האמיתיים. גילויה של האמת הכללית במחשבה תובע את מותו של האדם כפרט. הפילוסופיה המסורתית, החל בסוקראטס וכלה בהגל, לא חדלה להטיף למוות, אם כי לא למוות כפשוטו אלא להוויה שמחוץ לזמן ולפרטיות, לחיים על פי ערכים קבועים שאמיתותם הנצחית ברת הוכחה. כך למשל, "פיידון" כולו למעשה הוא שיר הלל למוות, וישנם הטוענים שה"אפולוגיה" אינה אלא תיאור כיצד סוקראטס תמרן את שופטיו כדי לתת בימה לרעיונותיו ולשים קץ לחייו. אולם יש להדגיש כי במקרה שלנו; לא מדובר במוות למען מימוש חיי עיון גרידא(אבסטרקט), אלא במוות כדי לחיות את המחשבה האמונית. במקרה של סוקראטס מדובר על נשמה מעונה הכלואה בבשר המבקשת לזכות באושר נצחי כגמול על התנהלותה בחיי העולם הזה לפי משטר הסגולה הטובה. במקרה של קירקגור- קלימאקוס ואוגוסטינוס, הגמול הוא על חיים בעולם הזה על פי דרישותיה של הדת הנוצרית. עם כל השוני בין המאמין לפילוסוף-לשניהם מכנה משותף: היכולת להפוך מאדם ארצי שטוף תאוות לאדם הבז לעולם והבליו ומקדיש את מעייניו לרוח, ולא לחומר. אפילו אוגוסטינוס ואימו מבינים כי כדי לגעת באל ממש נדרש להפשיל את כל שכבות הקיום,וכי להישאר עמו כרוך במוות:
"...אמרנו אפוא זה לזה: אם יידום לאדם רעש הבשר, אם יידומו אשליות הארץ והמים והאוויר, אם יידומו גם השמיים, והנשמה עצמה תידום לעצמה ותתעלה מעל לעצמה בחודלה לחשוב את עצמה: אם יידומו חלומות ומראות חזיון, כל לשון וכל סימן, ואם יידום לאדם לחלוטין כל מה שקיים רק בחולפו- כי אז, אילו היה ניתן לשומעם, היו כל אלה אומרים: אנחנו לא עשינו את עצמנו- זה המתקיים לנצח עשה אותנו. אילו השתתקו...ורק הוא לבדו דיבר...למען נשמע את דברו לא באמצעות לשון הבשר ולא באמצעות קול המלאכים, ולא באמצעות קול הרעם ולא בחידות ודימויים...אילו שמענו אותו בלעדיהם, כפי שעתה הושטנו אימי ואני את ידינו ובהבזק של מחשבה נגענו בחכמה הנצחית השורה מעל הכל, אילו...רק חזיון לבדו היה כובש ובולע ומציף בשמחה פנימית את החוזה, כך שהחיים היו לנצח כמו אותו רגע של הבנה אשר אליו יצאה נפשנו- האם לא הייתה זו משמעות המילים..."כולנו נקום לתחייה, אך לא כולנו נתחלף?..."[אוגוסטינוס]
הפסקאות הבאות ממחישות את ייסוריו של אוגוסטינוס כמי שמביט על חיי העולם הזה כמוות, ומבקש להביא על עצמו את קיצו כגוף כדי לזכות בחיי האמת. ככזה, העולם הופך למעין "לימבו" בו נשמתו של אוגוסטינוס מבקשת להיפרד מהבשר, מחד, אך עדיין אזוקה למדמנת החיים ולעולם, מאידך, כמשפט החותם את הפסקאות הבאות: "כאן אני יכול להיות ואיני רוצה; שם אני רוצה ואיני יכול; אני אומלל מזה ומזה":
"צלצול שלשלאות תמותתי, עונשה של גאוות נפשי, החריש את אוזניי... "...כי אתה מכוון אפילו את ההולדה שאנו מולידים אל המוות שבחיים אלה..."[...]"...מאסתי בחיים ופחדתי פחד עצום מן המוות..."(...) "אינני יודע מאין באתי הנה, לחיים בני תמותה אלה- או שמא אומר למוות בחיים זה.... "טיהור נדחה, (הטבילה, י.ג), שכן אם אוסיף לחיות-חשבו אנשים- אוסיף להזדהם, וחמור ומסוכן יותר לשאת באשמה על זוהמת החטאים אחרי הטבילה "." נאלצתי להזיל דמעות על דידו של אניאס, שהמיתה עצמה מאהבה, שעה שאת מותי שלי בין הבלים אלה...קיבלתי בעיניים יבשות... מה עלוב מיצור מעורר רחמים המבכה את מותה...ואינו מבכה את מותו שלו. "הו, ריקבון!, הו, חיים מפלצתיים ומצולות מוות!"."והרי הנותן חיים לגוף עדיף ודאי על הגוף- אתה חיי הנשמה, חיי החיים...חיי נשמתי ."כל המתכלה בך ישוב ויקבל צורה, יתחדש ויאחז בך בעוז...מדוע את(נפשי, י.ג), משתרכת, מושחתת, בעקבות בשרך? שובי אל האל, והבשר ילך בעקבותייך"...הטוב שאתם אוהבים...חפשו באשר תחפשו, לא שם תמצאו את מבוקשכם. את החיים המאושרים אתם מבקשים בממלכת המוות? איך תמצאו חיים מאושרים באשר אין חיים בנמצא?" ."מה יעשה האדם האומלל? מי יצילנו מידי גוף המוות הזה?"". [...]"... עתה תדבק נא בך נשמתי אשר חילצת מן המלכודת הדביקה,העיקשת, של המוות " "...דחיתי מיום ליום את ההחלטה לחיות בך ולא איחרתי למות יום יום בעצמי...""...כבול למחלת הבשר באמצעות מתיקות המוות, נשאתי את שלשלתי, חושש פן תותר"."[...]"..נותרה רק חרדה אילמת, פחד מוות להיחלץ מזרם ההרגל אשר בו כלתה נשמתי למות" "...ראה איך אנחנו מתגוללים בבשר ודם(...) נעשיתי חולה נפש למען בריאותי ומתי למען אחיה" "...בכל אשר אעבור...לא אמצא מקום בטוח לנפשי מלבד בך- שם מתחברים רסיסי מחדש...ולפעמים אתה גורם לי לבוא אל תוך תחושה פנימית חריגה ביותר, אל מתיקות שאיני יודע מה טיבה. אילו באה התחושה הזאת לידי השלמה בתוכי, איני יודע מה היה בה שאינו חיי העולם הבא. אבל משקל העודף האומלל שלי גורר אותי מטה ואני נבלע מחדש על ידי השגור. אני אחוז בו: בוכה מרה, אבל אוחז היטב. זה כוחו של משא ההרגל! כאן אני יכול להיות ואיני רוצה. שם אני רוצה ואיני יכול. אני אומלל מזה ומזה" [אוגוסטינוס]
למקרא דברים אלה נשאלת השאלה, מדוע למעשה אוגוסטינוס אינו עושה את המתבקש ומתאבד? או בפאראפרזה למילותיו של קירקגור: אמנם אוגוסטינוס איננו אדון לחייו אלא חוט אחד שזור בתוך מארג החיים(הנתון בידי האל), אך על אף שאינו יודע לארוג, מדוע אינו יכול הוא לפחות "לנתק את החוט"? התשובה לכך כנראה נעוצה בדבריו של ישו אשר מהם משתמע איסור על ההתאבדות באשר הגוף שייך לאלוהי, ושניתן לראות בה מעין גרסא של "ונשמרתם לנפשותיכם", ככתוב:
"היכל אלוהים אתם... רוח אלוהים שוכנת בקרבכם. אם ישחית איש את היכל אלוהים, אלוהים ישחית אותו".[מדברי ישו על פי "הראשונה אל הקורינתים"]
ב. על אנושיות הקושי לשאת באחריות בגין החטא הקדמון
"כולנו מתים באדם הראשון"(על פי הראשונה אל הקורינתים"). ממושכלות הנצרות הוא שכל המין האנושי נושא באחריות לחטא הקדמון- חטא הגאווה- באשר כל בני האדם טמונים בזרעו של האדם הראשון. מקורו של החטא הוא באדם ולא באל. יוצא שכל אדם ולו הטהור ביותר חי בחטא כפול: הוא גם שותף לחטא הקדמון, ואפילו אם נכיר בפרשנות כי ישו או הטבילה לאחריו מכפרים עליו, הרי שהוא נולד עם אהבת רוע ונטייה לחטוא חטאים חדשים. אשר על כן דינו של האדם הוא לרשת גיהינום. האפשרות להיגאל, ניתנת למתי מעט שנבחרו מראש על ידי האל, אך לא באמצעות מעשיהם, כי אם באמצעות חסד אלוהי. תפיסה פסימיסטית ודטרמיניסטית זו של חטא וחסד, המנוסחת באופן אבסטרקטי כאילו אינה נוגעת לאדם קיים, מתבטאת במלוא אכזריותה בבחינתו השיפוטית הרטרוספקטיבית של אוגוסטינוס את שנות ילדותו. החלק המובא להלן מביע כי בעולמו אין חפים מפשע, אפילו לא תינוקות בני יומם. עוללים עושים את הרע,(רודנות, קנאה, נקמנות ותאוות שלטון), ובזדון באופן שאינו שונה מהותית מזדונו של אדם בוגר. באכזריות עצמית מדהימה אומר אוגוסטינוס:
"הייתי ראוי לעונש-ילד קטן כל כך, חוטא גדול כל כך"...הזאת היא תמימות גיל הילדות? לא ולא, אדוני, לא ולא". "לחסדך אני מודה גם על המעשים הרעים שלא עשיתי" (...) "...באותם ימים ידעתי רק לינוק ולהרגיע את תשוקותיי, ולבכות כאשר חשתי במצוקות הבשר"..."וכאשר לא עשו את רצוני...נתקפתי כעס...והתנקמתי.."מי יזכיר לי את חטאי ילדותי, כי אין נקי מחטא לפניך גם לא תינוק בן יומו.. .מה, אם כן, היה אז חטאי? האם העובדה שפערתי את פי לרווחה בגרגרנות לינוק שדיים בבכי?...כתינוק עשיתי מעשים ראויים לגנאי....לבקש בבכי את מה שעלול להזיק לו, לרגוז רוגז גדול כאשר אנשים אינם משועבדים לו....הנה כי כן, חולשת איברי התינוקות היא החפה מפשע, לא נפשם. במו עיני ראיתי תינוק קנאי...מביט חיוור ומלא מרירות בתינוק שינק איתו....הלזאת ייקרא תמימות- לא לשאת את קיומו של שותף נזקק ביותר, גם אם מקור החלב איתן ושופע, וגם אם ללא מזון זה אין לאחר חיים?" [אוגוסטינוס]
תיאור הגניבה מעץ האגסים נוגע כבר לתקופת נעוריו, וחושף את אהבת הרע לשמו הטבועה בכל אדם. בכך מבקש אוגוסטינוס לבטא כי למעשה כולנו מעין חיצים הנורים לעולם היישר מאשפתו של החטא הקדמון. בהקשר זה יותר ממפתה לראות בסיפור זה מעין אלגוריה לאכילה מעץ הדעת:
"...גם אני רציתי לגנוב, וגנבתי בלי שמחסור יכפה זאת עליי...גנבתי משפע הרשעה...לא בקשתי ליהנות ממה שגנבתי, אלא ממעשה הגניבה והחטא....מטרתנו הייתה לעשות את מה שקסם לנו בהיותו אסור....במטרה להפוך לרע ללא תכלית. לא הייתה סיבה לרשעתי מלבד הרשעה עצמה...ואני אהבתי את זה. אהבתי את חורבני..." [אוגוסטינוס]
מצד שני, מופיע אוגוסטינוס האנושי ושואל-מתחנן וזועק, האמנם לא היה רגע אחד, הרף קל, בו הייתי אני, עבדך, חף מעוון? "..מתחנן אני לפניך אלי כי תאמר לי היכן ומתי אדוני, היה עבדך חף מעוון?
יתרה מכך, למרות ההחמרה העצמית האכזרית ,אוגוסטינוס האקטואלי, ככל יצור אנוש, מבקש לנקות עצמו מחטא באמצעות "נסיבות מקלות" ומונה טיעונים שונים להפחתת אחריותו, כגון: אתה יצרת אותנו כך",הראיות לכך שאמנם כך נהגתי כתינוק הן נסיבתיות שהרי על מעשיי כתינוק למדתי רק באמצעים עקיפים כגון התבוננות בתינוקות אחרים ומעדויות של אחרים,("נשים קטנות"). כמו כן, גם אם מדובר במעשים אסורים, הם בסופו של דבר קלי ערך. מעבר לכך כתינוק הייתי חסר מודעות וממילא אין להענישני על דברים שאיני זוכר. אפילו יש כאן רמז לספק בדבר אחריותו בהיותו עובר –תקופה בה אם חטא, היה זה בשל חטאי אמו:
"..מה אם כן היה אז חטאי?..."""..אדוני ואלי, אתה הוא שנתת גוף וחיים לתינוק...ונתת בו למען שלמותו ובריאותו את כל דחפי החיים"...אינני רוצה לכלול בתיאור חיי בעולם הזה את התקופה, שאותה אינני זוכר, אשר אני מאמין לדברי אחרים על אודותיה ואשר אני מקיש על מעשיי בה ממעשי תינוקות אחרים...היא לוטה במחשכי שיכחתי כתקופה שחייתי ברחם אימי. ואולם אם אכן "בעוון חוללתי" ובחטאים הזינתני אמי ברחם..."(...)"אני מתעלם אפוא מאותו זמן. מה לי ולמה שלא הותיר כל עקבות בזכרוני?"(...)"..הייפלא אפוא, אלי, כי נסחפתי כך על ידי הבלים והתרחקתי ממך, כאשר כדגם לחיקוי הציבו לי אנשים אשר בתארם מעשה ממעשיהם...התגאו בעצמם?" (...)"... גם לחיים שאנו חיים קסם משלהם, בזכות איזה חן שיש בהם, ובזכות התאמתם לכל הדברים היפים הנחותים עלי אדמות....גם הידידות מתוקה בזכות החיבור שהיא מחברת בין נשמות רבות. בגלל כל אלה וכיוצא באלה נמשכים בני אדם לחטא...""...מה עלוב שכמוני, אהבתי בך, גניבתי, הפשע הלילי שפשעתי בשנתי השש עשרה..." [אוגוסטינוס]
ג. על אנושיות הקושי לתפוס את מהותו האינסופית של האל ומסוגלות האינדיבידואל להכילו
בחלק זה מבקש אוגוסטינוס לעמוד על מהותו הכולית של האל במרחב על פי הכתוב: "...האלוהי מקרוב אני נאום ה' ולא אלוהי מרחוק....הלא את השמים והארץ אני מלא נאום ה'" [ירמיהו כ"ג:24 ]. המתח בין הנצח לבין הזמני מופיע כאן בתהייתו של אוגוסטינוס על מופעו החללי בהקשר קריאתו לאל וכדי לחיות בתוכו ולא רק לחשוב אותו. שהרי, אם האל הוא הכל, הוא עצמו בתוכו ואין הבדל או מרחק בינו לבין "אחר מוחלט" טרנסצנדנטי כלשהו, לא במחשבה ולא בממשות. זוהי סתירה שבאופן אנושי שכלו מבקש להבין. באנושיותו החותרת לאיחוד של ממש בינו לבין האל, תוהה הוא כיצד ניתן להכיל את האלוהי, שהוא אינסופי ונצחי, בתוכו, האנושי, שהוא סופי וארעי, כדבריו: "...היש בי, אדוני ואלי, מקום שיוכל להכיל אותך?...מדוע אני מבקש כי תבוא אלי, והלא ...לולא היית בי לא הייתי קיים...או.. לא הייתי לולא הייתי בך...עדיין איני בשאול, אבל גם שם הנך...מדוע אני קורא לך ואני נמצא בך? ומאין תבוא אליי? [אוגוסטינוס]
ד. על אנושיות הקושי לעמוד על פרדוקס התלכדות הנצח בזמן באנקרנציה של ישו
בחלק זה מבקש אוגוסטינוס לעמוד על מופעו החשוב מכל של המתח בין הנצחי לזמני באמונה הנוצרית הלא הוא נס גלגולו של האל בבשר ובהיסטוריה האנושית. האם היה הוא אדם של ממש, או שמא אלוהות עטויה בבשר? מה הייתה תכלית הופעתו; כפרה על החטא למען המין האנושי? או שמא רק לשמש מופת מוסרי-אמוני,(אך יחד עם זאת אנושי) ,המורה לבני האדם כיצד לנהוג זה עם זה עד שובו ביום הדין? להיות מושא אינטנציונלי לישועה בעתיד, או שמא לשמש מתווך עשוי אלוהות ואדם? כמאמרו: "במתווך בין אלוהים לבני האדם צריך שיהיה משהו מן האל ומשהו מבני האדם. אם יהיה דומה רק לבני אדם, יהיה רחוק מן האל; אם ידמה לאל לבדו, יהיה רחוק מבני האדם וכך לא יוכל להיות מתווך" . תהיות אלה ואחרות מלוות את הקטע הבא. יחד עם זאת עלי להעיר, כי מעבר לעובדה שמדובר ביסוד מוסד בנצרות, לא מן הנמנע לפרש את עניינו הרב של אוגוסטינוס בסוגיה זאת גם כביטוי לתקוותו ש"כנבחר", גם הוא- הארצי ובן התמותה- עשוי בעתיד לזכות בחסד נוסף, להתאחד באופן כלשהו עם הנצח ולהפוך לבן אלמוות אלוהי- או למצער לזכות בגאולה כמאמרו:"ואקווה כי תשלים בי את חסדיך עד לשלום המלא, שהפנים והחוץ אשר לי יזכו לו כאשר ייבלע המוות לנצח":
"זה שהינו החיים עצמם ירד הנה, נשא את מותנו, והרג את המוות באמצעות שפעת החיים שבו...וקרא לנו לשוב אליו...כך שהבשר בן המוות לא יהיה בן מוות לנצח..במילים, במעשים, במותו, בחייו, בירידתו ועלייתו קורא לנו...האם לאחר שהחיים ירדו אליכם לא תאבו לעלות ולחיות?". "חשבתי על אדוני כריסטוס "וביקשתי דרך להשיג כוח כדי שאוכל להתענג עליך(כלומר דגם לאדם שהתמזג עם הנצח, י.ג), ולא עלה בידי עד שאימצתי אל חיקי את המתווך בין אלוהים ובין בני האדם, האדם ישו המשיח, אשר הוא אלוהים על הכל"(...). "אבל אני חשבתי אחרת. חשבתי על אדוני כריסטוס כעל אדם בעל חכמה יוצאת מן הכלל שאיש לא יכול להשתוות לה, במיוחד משום שבלידתו הפלאית לבתולה נראה ראוי לסמכות גדולה- סמכות שבה זיכתה אותו למעננו ההשגחה האלוהית, כדי שישמש דוגמא לבוז שיש לחוש כלפי דברים ארציים על מנת לזכות בחיי נצח. אבל מה הייתה המשמעות הנסתרת של "הדבר שנהיה בשר" לא הצלחתי להעלות בדעתי" ידעתי על פי הדברים שנכתבו עליו שהוא אכל ושתה, ישן, הלך, שמח ונעצב ודיבר. ידעתי שהבשר לא היה יכול להתחבר לדברך ללא נשמה ושכל אנושיים.." כיוון שהכתבים הם אמת, זיהיתי בכריסטוס אדם שלם- לא רק גוף אדם או רוח חיים ללא שכל אנושי, אלא אדם ממש"(...), (אולם גם, י.ג),ישו אשר אותו הולדת שווה לך בנצחיותו"" אליפיוס לעומתי חשב כי הקתולים מאמינים שהוא אלוהים שעטה בשר, כלומר שלא היה בכריסטוס דבר מלבד אלוהות ובשר". (...)"..המתווך הזה בין אלוהים ובין בני האדם הוא בן האדם ישו המשיח. הוא הופיע בין בני התמותה החוטאים לבין בן האלמוות הצדיק; בן תמותה עם בני האדם, צדיק עם אלוהים; וכיוון ששכר הצדקה הוא החיים והשלום, ביטל ישו באמצעות הצדקה המשותפת לו ולאל את מותם של החוטאים שזכו בהצדקה, מוות שהוא רצה לחלוק עמם...כאדם הוא המתווך, כדבר האלוהי אין הוא נמצא בתווך; הוא שווה לאל: "אל אצל אל, ובכל זאת אל אחד"(...)"..לכן מת המשיח למען כולם, למען לא יחיו עוד החיים למען עצמם, אלא למען זה אשר מת למענם(...)"...הושיע אותי על ידי דמו..." [אוגוסטינוס]
ה. על אנושיות האבל העמוק בגין מות חברו ואימו למרות המבט האמוני מבעד לנצח
היבט נוסף של המתח בין הנצח והאמונה לבין הזמני והארצי מופיע ביחסו אל מות האנשים היקרים לו מכל- ידידו ואימו. עם מותם של השניים, נפשו של אוגוסטינוס נקרעת בין התגובה המתבקשת ממאמין להתייחס למוות כאל סיבה לעלוז למען המת שנגאל מזוהמת העולם הארצי, או למצער להיוותר אדיש- לבין תגובתו האנושית להתמסר לצער ולכאב בגין אבדנם של יקיריו. יתרה מכך, לדידו של אוגוסטינוס הצער והכאב והצורך לבכות על יקיריו מסמן על חולשת אמונתו ובגדר אות לכפירה באל. אלא שהכאב והצער שחש אוגוסטינוס כל כך עמוקים עד כי נדמה שהם משבשים אפילו את עקרונותיו הדתיים. כך יוצא שאוגוסטינוס מגיב על מות קרוביו בהתנהגות סותרת: מחד, כנדרש ממאמין, מאידך, כאדם. להלן תגובתו של אוגוסטינוס על מות אימו כמי שמביט על סופיות החיים מבעד למבט הנצח של האמונה- כלומר באופן כמעט לא אנושי:
"ביום התשיעי למחלתה...נפטרה...מן הגוף. עצמתי את עיניה ועצב גדול מילא את חדרי ליבי וגאה על עיניי, אבל אלה, מצייתות לצו האלים של רוחי, עצרו מבכי, מייבשות את מקור דמעותיי...חשבנו כי אין זה ראוי לחגוג את ההלוויה הזאת בקינות שטופות דמע ובאנחות. אלה מביעות בדרך כלל צער על אומללות כלשהי של המתים או על חדלונם המוחלט. אבל היא לא מתה מוות אומלל וגם לא מתה לחלוטין. את זאת ידענו בביטחון, כי מידותיה הטובות ואמונתה הלא מעושה העידו על כך.."...והנה, כאשר נשאו את גופתה, הלכנו ושבנו ללא דמעה. לא בכיתי בזמן התפילות אשר שפכנו שם לפניך עת הוצע למענה קרבן ישועתנו(המיסה) ליד הקבר, כאשר הגוויה מונחת לפני הקבורה כנהוג ברומא: לא בכיתי בזמן התפילות האלה"" [אוגוסטינוס]
תיאור זה של תגובתו הדתית אך הלא אנושית של אוגוסטינוס עומד בניגוד חריף לתגובתו האנושית. ככל האדם, מתואר כיצד צערו האנושי ממלא אט אט את טירתו האמונית, הולך וגואה עד לתקרותיה, ובאין לו מוצא, מתחיל לדלוף החוצה. תחילה, בדמות זרזיף דק, ולאחר מכן אותו קילוח דקיק מתגבר לזרם אדיר שלבסוף פורץ את שערי נפשו המרוסנים ומשחררם בפרץ אדיר. במילים הבאות מתוארת תגובה אנושית משולשת הכוללת גם את הצער והכאב האותנטים, גם תגובה מדהימה בדמות נימת מרי כלפי דרישתה האלימה של האמונה, וגם כעס ותסכול בגין חולשתו האנושית. אכן המילים הבאות מזקקות את משמעו הארצי של הפרדוקס- לחיות את הנצח:
"...מה הסב לי אפוא כאב פנימי גדול כל כך, מלבד הפצע הטרי שנגרם על ידי ההפסקה הפתאומית בהרגל המתוק והיקר של החיים בצוותא?(...)"..כיוון שאיבדתי את הנחמה הגדולה שהעניקה לי, נפצעה נפשי, וחיי, שהיו עשויים מקשה אחת מחייה שלה ומשלי, כמו נקרעו לגזרים.."(...)"...הם הקשיבו לי ברוב קשב וסברו שאיני חש כל כאב. אבל באוזניך, כשאיש מהם לא יכול לשמוע, האשמתי את עצמי על חולשת רגשותיי ועצרתי בעד גלי הצער. לרגע שכך הכאב, אבל אז חידש את התקפתו...מאוד לא טוב היה בעיניי שלעניינים אנושיים כאלה יש השפעה כה גדולה עליי- גם אם הם חלק הכרחי מדרכו של עולם ומגורלו של אדם- נתקפתי צער נוסף, צער על שאני מצטער, וכך כלתה נפשי בצער כפול..."(...)"..אבל כל אותו יום העיק עליי עצב כבד:בנפש סוערת ביקשתי ממך ככל יכולתי להעלות ארוכה לכאבי, אבל אתה לא עשית זאת.."...אחר כך...קראתי דרור לדמעות שבעדן עצרתי למען תשטופנה ללא הפרעה...ועתה אלי, אני מתוודה בפניך בכתב:יקרא מי שירצה ויפרש את הדברים כרצונו, ואם ימצא חטא בעובדה שביכיתי את אימי...אל ילעג לי..." ועל מות חברו הוא אומר: "איזה כאב החשיך את ליבי. בכל אשר הבטתי- מוות. מולדתי הייתה לי לעינוי, ובית אבי- אומללות גדולה. כל מה שחלקתי איתו(חברו, י.ג),הפך בלעדיו לכאב עמוק(...)"...שאלתי את נפשי מדוע היא עצובה, מדוע היא עוכרת כל כך את מנוחתי, אך נפשי לא ידעה מה להשיב לי. ולו אמרתי לה:"שימי מבטחך באל", בצדק לא הייתה מצייתת לי, כי האיש היקר מאוד שחסר לה היה אמיתי...רק הבכי מתק לי ונעשה לתענוג נשמתי במקום חברי...הו, טירוף שאינו יודע לאהוב אנשים בדרך אנושית! הו, בן אנוש שוטה שאינו מסוגל לשאת בסבלנות את המצב האנושי(...)הפכתי לעצמי למקום של אומללות, שבו לא יכולתי לעזוב. לאן יימלט ליבי מליבי? לאן אימלט מעצמי?..." [אוגוסטינוס]
ו. על אנושיות הקושי להתגבר על תאוות הבשר האסורות ממבטו של הנצח
"אומר אני לכם: התהלכו בדרך הרוח ולא תמלאו את תאוות הבשר, כי הבשר מתאווה למה שבניגוד לרוח והרוח מתנגדת לבשר. שניהם מתנגדים זה לזה ולכן אינכם יכולים לעשות כרצונכם" [אל הגלטיים 5: 17 )
שואל קירקגור - קלימאקוס לגבי ההוגה האבסטרקטי:
"...האם הוא אדם? אדם קיים? האם הוא עצמו מביט מנקודת המבט הנצחית גם כאשר הוא ישן, אוכל, מקנח את אפו או כל מה שעושה בן אדם? האם הוא עצמו "האני הטהור"?.." [קירקגור- קלימאקוס].
מבחינת אוגוסטינוס, להיות אדם מאמין, משמעו להיות טבוע בחטא הקדמון האופף את יקומו בהשתעבדות לחומר, לתאוות, ולהנאות הגוף. היות שסקרמנט הוידוי הוא הליך מטהר, הרי שאחת ממטרותיו המרכזיות של "ווידויים" היא לשמש כמעין דיאליזה מוסרית-דתית החותרת להמרת דמו המורעל בתאוות וחטא, בטסיות טוהר וכדוריות דם אמוניות. מכאן, שאין עמוד ב"ווידויים" שאינו טומן בחובו ווידוי כלשהו על חטא שבמעשה, שבמחשבה, שברגש, שביצר, ואין סוף לדוגמאות למאבק הפנימי המתחולל בתוכו- בסופו של דבר, גם אוגוסטינוס אינו "אני טהור" אלא "אדם קיים". לכן, לכל אורך תהליך ההעפלה אל נקודת המבט הנצחית, ואף לאחר שיאה, אוגוסטינוס ממשיך להילחם ביצריו. אלא שבמלחמה זאת על כל טפח שמיטהר, מזדהמים טפחיים, ועל פסגתו של כל הישג חדש מתייצב כרוז המבשר על הנסיגה הבאה, כדבריו של אוגוסטינוס:
"...וכך היו בי שני רצונות: אחד ישן והאחר חדש, אחד של הבשר והאחר של הרוח. הם נאבקו ביניהם, והמאבק הרס את נשמתי. כך הבנתי מתוך נסיוני שלי את שקראתי:"הבשר מתאווה כנגד הרוח והרוח כנגד הבשר". אני התנסיתי בשתי התחושות".
אולי כל וידויו של אוגוסטינוס מבקש ללמד את הקורא כי לעולם השינוי לא יהא הרמטי ולעולם יחדרו רוחות מינות גם אל מי שהפך למנזר האנושי מוגף חלונות. אם בכל זאת ישנו תהליך התפתחות,(ויש כזה כדבריו:"..כבר התקדמתי אל מחוז חפצי. כמעט כבר עשיתי את הצעד, אבל לא עשיתיו. ובכל זאת לא הידרדרתי מחדש אל מצבי הקודם, אלא עמדתי מקרוב ושאפתי רוח. שוב ניסיתי והקטנתי את מעט את המרחק, ושוב הקטנתי אותו..."), הרי שהוא בעיקרו התפתחות המודעות לעומק הייאוש מהסיכוי להיוושע, אלא אם כן יתערב בו האל וירעיף מחסדו. צעדתו זו של אוגוסטינוס בה הוא הולך חשוף מול רוחו הסועה של הגשמי, הולך ומועד, פושט ולובש אמונה , צעדת מוות זו בשדרה האיומה שבין החומר לרוח ושבין הנצחי לזמני, סוטה ושב, אובד ומוצא- אודיסיאת בלהות זו בה מהלך אוגוסטינוס בתוך סאון יצריו ושירת הפיתוי של סירנות החטא- היא אולי המניע רב העצמה ביותר להזדהותו של הקורא עמו, שכן, לא באלוה המדבר אל אדם מבעד לכתבי הקודש מדובר, כי אם בשיח מאדם לאדם, כפי שמציגים התיאורים הבאים:
על התאוות בכלל
"..אדים עלו מביצת תאוות בשרי ומנעוריי המבעבעים...עד שלא הבחנתי עוד בין בהירות האהבה לאפלת היצר. שניהם בערו בי במעורבב, סוחפים את חולשת עלומי במורד המדרון התלול של התאווה, מטביעים אותי במערבולת התועבות...בעבעתי בתזנוני.."
על חטא האהבה
"...באתי לקרתגו....נפשי העלובה, חולה ומכוסת מורסות, יצאה מגדרה מתשוקה לגרד את עצמה באמצעות דברים הנגישים לחושים(...),טימאתי אפוא את מקור המים החיים של הידידות בזוהמת הפריצות והחשכתי את אורה בתופת התאווה...צללתי אל תוך האהבה...נכבלתי בחשאי בכבלי ההנאה. נאסרתי בשמחה באזיקי הסבל, למען אלקה במוטות הברזל המלובן של הקינאה והחשד, של הפחדים והכעסים והמריבות..."
על חטא תאוות הבצע
"...באותן שנים לימדתי את אומנות הרטוריקה. מנוצח על ידי תאוות הבצע מכרתי דברנות מנצחת..." "...נפשי יצאה לכיבודים, לכסף, לנישואין, ואתה לעגת לי"
על חטא השקר
"בנאום התעתדתי לשקר שקרים רבים ולזכות באהדת המאזינים בזכות שקרי".
על חטא תאוות המין
"הוא התפלא על שאני, אדם שאותו העריך כל כך, דבק במידה כזאת במלכודת הדביקה של התאווה. אני הכרזתי בכל פעם שהנושא עלה ביננו, כי בשום פנים ואופן לא אוכל לחיות חיים של התנזרות ממין...תענוגות השגרה שלי"(...)בינתיים התרבו חטאי. זאת שאיתה רגיל הייתי לשכב נקרעה מעליי כמכשול לנישואיי...נותר איתי הבן הלא חוקי שנולד לי ממנה...וכיוון שלא הייתי אוהב נישואין אלא עבד לתאווה, השגתי לעצמי אישה אחרת "...עדיין הייתי כבול בחוזקה אל הנקבה...
גם לאחר "הפיכת הלב",(הפרישות- והיותו לנזיר), אוגוסטינוס מוצא כי העינוי הוא אינסופי והניסיון הוא מבחן יום יומי. אמנם, ים היצרים הגועש שכך קמעא, ונחשולי הפיתוי שהתנפצו על צוקי אמונתו אינם מאיימים עוד לשברה, אך עדיין, לא מדובר באדוות תאווה רוגעות המלחכות מעדנות את חופי רוחו. התנזרות משמעה להפוך את חוסר המנוח למגורי קבע. לקרוא תגר על טבע האדם המבעבע לעולם בזרם המעמקים או למצער לדור עלי רפסודה אמונית המטלטלת לנצח בין גלי אוקיינוס התאוות ההפכפך. כדבריו:"האין חיי אנוש עלי ארץ ניסיון בלתי פוסק? (...)ואף על פי כן, מה רבים העניינים הקטנים והבזויים המנסים יום יום את סקרנותנו, וכמה אנחנו מרבים להיכשל בהם(...)"...יום יום אנחנו מתנסים בניסיונות אלה, אדוני, ללא הפוגה...כור המצרף היומי שלנו":
על חטא חלומות הזימה וקרי הלילה
"ציווית עלינו להימנע מהמשגל מחוץ לנישואין...אבל בזכרוני...עדיין חיים דימויי הדברים ההם שהרגלי הטביע שם. כאשר אני ער הם תוקפים אותי נטולי כוחות, אבל בחלומות, לא זו בלבד שהם גורמים לי הנאה גופנית, אלא הם מביאים אותי לידי היענות לפיתוי ולמה שדומה ביותר למעשה של ממש...האם איני אני באותו זמן אדוני אלי? היכן היא אז התבונה אשר בעזרתה אני עומד בפני פיתויים כאלה בזמן עירנות...האם נעצמה יחד עם עיניי? ישנה עם חושי הגוף?...האם קצרה ידך, אל כל יכול, לרפא את כל תחלואי נפשי, ובעזרת חסד שופע יותר לכבות גם את דחפי התאווה של שנתי...אותן תועבות מושחתות המביאות באמצעות דימויים חייתיים, עד לידי זרמת הבשר?"
על חטא תאוות המאכל והמשתה(הגרגרנות)
"אני נלחם בעזרת צומות, משעבד את גופי שוב ושוב, ויום יום כאבי מובסים על ידי ההנאה. כי רעב וצמא הם מעין כאבים הצורבים והורגים כמו חום הקדחת...הודות למתנותיך...אנו מכנים את אסוננו(התיאבון והצמא)- תענוג. לימדת אותי לעכול את מזוני בדרך שבה אני בולע תרופות. אבל בזמן שאני עובר ממצוקת הרעב לשלוות השובע...אורבת לי מלכודת התאווה..כך שמה שאמרתי שאני רוצה לעשות לשם הבריאות, אני עושה לשם ההנאה...או שרמאות הגרגרנות התאוותנית היא זו התובעת שירות...במסווה של דאגה לבריאות...אני קורא לימינך כי תעזרני...כי עוד לא הגעתי בעניין זה ליישוב הדעת"
על חטא תאוות השלטון והשררה
"האמנם ניתן בחיים אלה שלא לרצות להטיל מורא על אנשים ולהיאהב על ידיהם לא לשם מטרה כלשהי, אלא רק לשם העונג המופק מכך, עונג שאינו עונג כלל?...לכן אתה משפיל גאים ונותן חסד לענווים"
על חטא התאווה לשבחים
"על מה אתוודה בפניך אדוני באשר למין זה של ניסיון? על מה אם לא על כך שאני אוהב דברי שבח?
על פיתויי החושים: הריח, השמיעה, הראייה והשכל
"פיתויי הריחות אינם מטרידים אותי ביותר. כאשר הם נעדרים איני מחפשם, וכאשר הם נוכחים איני דוחה אותם. אני מוכן תמיד לוותר עליהם- כך לפחות נדמה לי"[...]הנאות האזניים אחזו בי ביתר חוזקה והכריעו אותי...אני מודה שגם עכשיו אני מוצא מידת מה של מרגוע בצלילים שמילותיך מחיות, כאשר הן מושרות בקול נעים ומיטיב זמר(השירה בכנסיה, י.ג)...אבל הנאת הבשר מהצלילים, שיש להישמר ממנה פן תערער את העצבים, מכשילה אותי לא פעם, כאשר אין היא כפופה להנהגת התבונה" "...העיניים אוהבות שלל צורות יפות וצבעים מבריקים ונעימים, אל יתפסו כל אלה את נפשי" "יש בנשמה תשוקה הפועלת באמצעות החושים הגופניים, למרות שאין בה תענוג גופני. זוהי תשוקת הסקרנות הריקה הנחווית באמצעות הגוף והמוסווית באמצעות השמות ידיעה ומדע(...)הסקרנות נמשכת גם מתוך רצון להתנסות- לא כדי לסבול, אלא מתוך תאווה להתנסות ולידע(...)עבור זה יוצאים בני אדם לחקור את נסתרות הטבע שהבנתן היא מעבר להשגתנו. אין שום תועלת בידיעת דברים אלה, ואין אנשים כאלה מעוניינים אלא בידיעה לשמה...בדומה למאגיה".
לאחר קריאת כל אלה, ניעורה שוב השאלה האם נזירות זו שכפה על עצמו אוגוסטינוס אינה אלא זביחת כל מה שהופכו לאנושי עבור התמזגות עם האל בעודו בחיים. לכאורה, התשובה על כך חיובית. אין מנוס מהמסקנה, כי מי שמבקש להשיל מעליו את כל אופני הקיום הגשמי למעשה מוותר על מידת האדם שבו. המחיר למי שבאמת ובתמים מבקש להתמזג עם האל ולהכילו בעודו בחייו, משמעו, פיצול עולמו לשני יקומים פרלליים זה לזה וקריעת שסע עמוק בלתי ניתן לגישור בינו לבין העולם, בבחינת גזירה לחיות "חיי גלות עלי אדמות" ,( זאת, גם אם סכיזופרניה זו נקלטת בחושי הזולת כאילו מדובר באדם שגופו ורוחו חד המה– כמעט כאותו ישו). במישור קיומי אחד הוא הופך לרוח רפאים ובמישור קיומי אחר לאלוהות. לכאורה, קירקגור- קלימאקוס היה מכתיר מאמין מסוג זה כ"מאמין אבסטרקטי", שכן אדם הנוטש את קיומו הארצי הופך בדיוק לאותו יצור "פזור דעת" ו"קומי" מעורר רחמים, מכיוון שגם הוא, עדיין אדם קיים. יחד עם זאת, לאחר ביקורנו במעבדה אנושית זו של אוגוסטינוס,(או שמא ב"מרתף העינויים"), וצפייה מוגנת מבעד לזכוכית וידויו בניסיונו להגשים מטרה זו הלכה למעשה, המסקנה המתבקשת היא, כי אוגוסטינוס הנו "מאמין אקטואלי". העמדת חייו ונפשו למשפט פומבי כה אכזרי וחסר רחמים, שיסוף נפשו לפנינו בניתוח איטי ללא הרדמה וביתורה לנגד עינינו איבר אחר איבר, צרחות ייסוריו, ודם מילותיו הניתז על פנינו בעת ריטוש קיומו הנקרע אט אט לגזרים - משכנעים כי קיומו לא ננטש על ידו ולו להרף קל. אפילו אם נאמר כי וידויו סלקטיבי, ומשיחת עורו החשוף במילים מדודות לא נועדה אלא לשמש כחומר מאלחש וכאות לסליחה עצמית, עדיין הרושם הוא שתשוקותיו וייסוריו אותנטיים. בה בעת, המחיר הכבד ניכר באוגוסטינוס; אמנם קיומו הארצי הצטנף עד לכדי כדורית זעירה, אך דומה כי החלל שהתפנה בו, לא באלוהות התמלא, כי אם בעינוי, בתשוקה אינטנציונלית אל ה"מוחלט שמעבר" ובציפייה מייסרת לגאולה. כדברי קלימאקוס קירקגור: "כאשר אני מצטרף לנצח ולהתקיימות אני לא משיג מנוחה ומרגוע אלא זוכה בעתיד", במילים אחרות: גיהינום אחד מומר בגיהינום אחר.
ז. על אנושיות הספקנות מבעד למבטו של הנצח
אומר קלימאקוס-קירקגור:
"..הספקנות המסוכנת ביותר תהיה תמיד זו אשר נראית הכי פחות ככזאת. .ביסוד הרעיון שחשיבה טהורה אמורה להיות האמת החיובית לאדם קיים נמצאת הספקנות, כיוון שהחיוביות הזאת מתעתעת...אם היכולת להבין רק את העבר אמורה להיות הנעלה לאדם החי עדיין- אז החיוביות היא ספקנות.." [קירקגור- קלימאקוס].
האמת של הנצרות היא אמת חיובית. היא אינה רק שלילה והבהרת העבר, אלא נרטיב המסתת עבור תודעת המאמין גם את ההווה והעתיד. הצהרתו של אוגוסטינוס בפתח וידויו:"ואקראך בהאמיני בך" מלמדת כי ספקותיו אינם חלים על עצם האמונה באל, אלא בתוך המסגרת האמונית.("מאין לך כי ספרים אלה ניתנו למין האנושי על ידי רוח אלוהים האחת, האמיתית ודוברת האמת? והלא בזה בדיוק עלינו להאמין יותר מכל...לעיתים הייתה אמונתי בדברים אלה חזקה יותר ולעיתים פחות, אבל תמיד האמנתי כי אתה קיים וכי אתה משגיח עלינו..."). רובם ככולם של ספקותיו מבטאים את תשוקתו האנושית להימנע מטעות,("כך היה מצבה של נפשי. היא לא יכלה להירפא מבלי להאמין, אבל מחשש פן תאמין בכזבים, סירבה להירפא"), ולעשות את הדבר הנכון. האנושי כל כך בפקפוק האוגוסטיני אינו מתבטא בשאלות הפרשניות בהן הוא מתחבט במקומות בהם לשון הכתוב אפוף חידה,(למשל בדיוניו הארוכים אודות הבריאה, היחס שבין הנצח לזמן, היחס בין הטוב לרע, מהותו של ישו, וכיו"ב), או במקומות בהם ניראה כי הספק אינו אמיתי אלא רטורי בלבד. הספק הממשי יותר מתבטא במקומות בהם דבר האמונה ברור וחד משמעי יחסית, אך קשה לזיהוי מוחשי בקיום האישי,("היה לי קל יותר להטיל ספק בחיי מאשר באמת הנודעת באמצעות מעשי האל"):
הספק באשר לשאלה האם לדעת את האל הוא תנאי מקדים לאמונה
"למדני, אדוני, לדעת ולהבין מה קדם למה, הקריאה אליך או ההלל? ידיעתך והבנתך או הקריאה אליך? כי מי יקרא לך מבלי לדעתך? באין ידיעה עלול הקורא לטעות ולקרוא לאחר. ואולי קוראים לך כדי לדעתך?..." במילים אלו מבטא אוגוסטינוס חשש מפני טעות בזיהוי האל שאליו יש לקרוא, שהרי היה מניכיאי בתחילה. אולם שורה לאחר מכן הוא אומר כאמור "ואקראך בהאמיני בך...אמונתי קוראת לך, אדוני, האמונה אשר נתת בליבי...". בכך, במחי שורה אחת, הוא חולף על פני שאלת השאלות והיא השאלה האם האמונה היא דבר מולד או נרכש.
הספק בדבר נצחיות הנפש וקיום עולם הבא
"...באיזה מצב נלך מכאן?...ומה אם המוות מנתק ומסיים כל דאגה ותחושה? הגם זאת יש לברר? חלילה...לעולם לא היו דברים גדולים ורבים כל כך נעשים למעננו על ידי אלוהים, אילו כילה מות הגוף גם את חיי הנשמה..."...האמנתי כי חיי הנשמה נמשכים לאחר המוות וכי היא גוררת איתה את תוצאות מעשיה..".
ספק עקיף בדבר תוקפה של תורת הגמול
"...בעבעתי בתזנוני ואתה שתקת...אתה שתקת באותה עת ואני התרחקתי ממך יותר ויותר" .תוהה אוגוסטינוס מדוע האל לא העניש אותו מייד על חטאיו והעמידו על מקומו? שהרי אומר הוא:"אנא יברח אם לא ממך השלו, אליך הזועם? איפה לא יגלה את חוקך בענשו?" ולגבי אימו הוא שואל:"איני יודע כיצד הייתה מתאוששת אילו פילח מוות כזה שלי את מעי אהבתה...האומנם תבזה, אלוהי הרחמים, את ליבה הנשבר והנדכה של אלמנה טהורה והגונה המרבה בצדקה?"
הספק בדבר השאלה, האם מקור הקושי להתנזר הוא בחטא הקדמון
"...מאין צמח המצב המפלצתי הזה ולשם מה?...הייתכן כי התשובה נעוצה במחבואי עונשיהם של יצורי אנוש או בייסוריהם האפלים ביותר של בני האדם הראשון?"
הספק האיום מכל למאמין, האם הוא ממלא כראוי אחר צו האל
".. ופחדתי פחד עצום מן המוות. [...]"...פחד זה מעולם לא עזב את ליבי בכל התמורות אשר עברתי..." פחד מוות זה של אוגוסטינוס הוא אבן בוחן מוחשית מאין כמוה לבחינת התנהגותו אל מול רצונו של האל. הוא מעיד, כי אוגוסטינוס, שרטורית כבר תאב להיפרד מהעולם, עדיין חש שמכלול פעולותיו בעולם הזה, לרבות הווידוי, אינן בהכרח מה שדורש ממנו האל, ולכן ספק הוא, אם יזכה למנוחת עולמים וגאולה בחיי עולם הבא.
הספק בדבר נכונות האמונה הקתולית
"... שוב לא נראה לי שערורייתי להחזיק באמונה הקתולית...היא כבר לא נראתה לי מנוצחת, אבל עדיין לא נראתה לי מנצחת"[...]"...ככל שהשאלה במה אני יכול להאמין בביטחון, העמיקה לכרסם בי, כן גברה בי הבושה על שרומיתי והולכתי שולל כל כך הרבה זמן...בטיעוני עיוורון האשמתי את אמונתך הקתולית. גם אם לא התברר לי עדיין כי היא מלמדת את האמת..."
ח. על אנושיות הקושי להתנזר סופית
מקורו של רעיון ההתנזרות בכתבי הקודש מבואר על פי אוגוסטינוס ב"איגרת הראשונה אל הקורינתיים" וב"מתי", שם נאמר:"הנה טוב לאדם שלא ייגע באשה". ועוד: "מי שאין לו אישה טרוד באשר לאדון, איך ייטב בעיני האדון. ובעל האשה טרוד בחפצי העולם, איך ייטב בעיני האשה". בשלב שבו אוגוסטינוס מתוודה על נעוריו רוויי היצר הוא אומר: "לו הקשבתי לקולות האלה בתשומת לב רבה יותר ונעשיתי סריס למען מלכות שמיים, הייתי מצפה מאושר יותר לחיבוקיך". אולם ככל שהוא מתקרב לאל, כך ההחלטה הופכת להיות לו יותר ויותר קשה:
"דחיתי מיום ליום את ההחלטה לחיות בך ולא איחרתי למות יום יום בעצמי...חשבתי שאהיה אומלל ביותר אם ישללו ממני חיבוקי נשים...האמנתי שאדם מגיע להתנזרות ממין בכוחותיו הוא-כוחות שלא חשבתי כי יש בי. בטיפשותי לא ידעתי שאין איש יכול להתנזר, אם לא קיבל את היכולת ממך...כבול למחלת הבשר באמצעות מתיקות המוות, נשאתי את שלשלתי, חושש פן תותר...(בעוד שידידי ביקש להתנסות בה, י.ג), כי רוחו ביקשה לכרות ברית עם המוות"[...]"...אני נאנקתי ברוחי, זועם זעם גדול על שלא עשיתי את רצונך ולא כרתתי איתך, אלי, ברית אשר כל עצמותי קראו לי לכרות"...מאין המצב המפלצתי הזה ולשם מה? הרוח מצווה על עצמה והיא נתקלת בהתנגדות"
י. על החוויה הקונקרטית של ההתלכדות עם הנצח(רגע "הפיכת הלב" או "הקפיצה לאמונה")
חווית ההתמזגות של חברו עם האל:
"ואולם אם ארצה להיות ידידו של האל, אוכל לעשות זאת מייד. הוא אמר דברים אלה נסער מחבלי לידתם של חיים חדשים, וחזר להביט בדפים. הוא קרא והשתנה מבפנים במקום שרק אתה יכולת לראותו, ורוחו עזבה את העולם, כפי שהתברר לאלתר...הוא כבר היה שלך כאשר אמר לחברו..החלטתי לשרת את אלוהים ולהתחיל כאן ועכשיו...ידידו ענה כי בדעתו לדבוק בו בשירות האל...עתה שניהם היו שלך. הם בנו מגדל במחיר היאה של עזיבת כל מה ששייך להם והליכה בעקבותיך
אוגוסטינוס חווה בעצמו את רגע התלכדותו עם הנצח המסומל בהתנזרות:
" ...ההתנזרות חייכה אלי בלעג מעודד כאילו אמרה:...השלך את עצמך עליו! אל תירא! הוא לא ייסוג ויניח לך לפול, השלך את עצמך לבטח! הוא יתפוס אותך וירפא אותך,(מעין קריאה לקפוץ אל האמונה. י.ג),...אטום את אזניך כנגד איבריך הטמאים עלי אדמות למען ימותו..."... הוויכוח הזה שהתחולל בליבי היה ביני לבין עצמי. אליפיוס המתין בשתיקה, צמוד אלי, לתוצאת המהומה הפנימית בה הייתי שרוי[...]"אמרתי דברים אלה ומיררתי בבכי, בשברון לב. והנה שמעתי בוקע מבית סמוך קול מתנגן של ילד...אומר וחוזר ואומר:"טול וקרא"...עצרתי בעד דמעותי, מפרש את הדברים כצו אלוהי לפתוח את הספר...קראתי בדומיה את הפסוק הראשון שעליו נחו עיניי...לא רציתי לקרוא עוד וגם לא הייתי זקוק לכך. בבת אחת, עם המילים האחרונות במשפט, כמו הציף אור הביטחון את ליבי. כל צללי הספק נעלמו.."[...]"...השבת אותי אליך כך שלא בקשתי לי עוד לא אישה ולא שום תקווה בעולם הזה. ניצבתי על אותה אמת מידה של האמונה שאותה גילית לאימי בחיזיון לפני שנים רבות כל כך"[...]"...כמה נעים נעשה לי פתאום להיות ללא מנעמי ההבלים. שמחתי לשלח מעל פני את הדברים אשר חששתי בעבר לאבד...השלכת אותם מעלי ונכנסת במקומם, מתוק מכל תענוג, אך לא לבשר ודם...עתה הייתה רוחי חופשיה מן השאיפות המכרסמות להשיג רכוש, להתגולל בפריצות ולהתגרות בגירוייה..."
דומה כי תיאור חוויה זו מהווה את אחד מרגעי השיא בוידוי של אוגוסטינוס, שכן מדובר על לא פחות מהרגע בו הוא מתרוקן סופית מהוויית הבשר והופך לרוח- לאלוהי- מעין שחזור אופני וקונקרטי של גלגול האל בבשרו של ישו – שלב דיאלקטי שאותו מכנה אוגוסטינוס; "המרה ותחיה". עם זאת, יודגש, כי לא מדובר ברגע של התגלות אלוהית, אלא ברגע אנושי העומד בתום הליך אנושי: הדרגתי, איטי, מכאיב ומייסר,( "...בכל כוחי בדממה, זעקו נפתולי רוחי בקול גדול...אתה ידעת מה אני סובל; אף אדם לא ידע...כל שאון נשמתי, שלא הזמן ולא פי הספיקו כדי לבטאו...כל אשר שאגתי מנהמת ליבי.."),שמקורו בהגות, בכתובים, בהתבוננות פנימית, בקולות(קולו של הילד), בשיחות רעים ונדודים שכליים ורגשיים לאין ספור. אכן, רגע הצרנה זה במבט קריגוריאני הוא שיאה של הגות אבסטרקטית, שכן בל נשכח, אוגוסטינוס נותר בקיום כאדם, וגם לאחר רגע זה אין לנפשו מרגוע.
יא. על אנושיות המתח שבין הדתי לאתי או בין הצדק האלוהי לצדק האנושי
בדיון האוגוסטיני אודות היחס בין הצדק הנצחי לבין הצדק האנושי אין חידוש של ממש: כמו כל מאמין הוא סובר שהאתיקה האנושית אמורה להתאים לאתיקה הדתית, ואם נקרית סתירה ביניהם, על המוסר האנושי להיסוג מפני הצו האלוהי:
"האם יש זמן או מקום אשר בהם אין זה צודק לאהוב את אלוהים "בכל לבבך ובכל נפשך ו"לאהוב לרעך כמוך"? יש לסלוד מן המעשים המגונים המנוגדים לטבע, ולהעניש את עושיהם תמיד ובכל מקום: כאילו היו מעשיהם של אנשי סדום...אבל מן המעשים הזוכים לגינוי משום שהם מנוגדים למנהגי בני האדם יש להימנע על פי הרווח בכל מקום ומקום, כך שההסכם אשר אליו מגיעים תושבי הממלכה או בני האומה, ואשר מאושר בנוהג או בחוק המקומיים, לא יופר על ידי תאוותו של איש- יהיה זה אזרח או זר. אבל כאשר אלוהים מצווה דבר מה בניגוד למנהג או להסכם כלשהו, יש לעשותו גם אם לא נעשה כך באותו מקום מעולם... שהרי ישנה הסכמה כללית בחברה האנושית לציית למלכים- קל וחומר שיש לציית ללא היסוס לאשר מצווה האל...כשם...שהכוח הגדול קודם לקטן, כך האל קודם לכל[...]"...חברה צודקת היא חברה העושה את רצונך".
בממלכת המוסר האוגוסטינית המופע הנפוץ ביותר של הקונפליקט בין דת למוסר מתבטא בחטאי התאווה שאותם הוא מונה במפורט. אך חטאי תאווה אלה הם לא רק חלק מאתיקה דתית אלא גם חלק מהמוסר המקובל ואין חוסר התאמה של ממש ביניהם. מופעו הרווח פחות של הקונפליקט הוא כאשר צו האל עומד בניגוד גמור למוסר המקובל והוא קשור בעיקר בשני נושאים:
(1). התנכרותו לאביו "על פי הבשר"(הביולוגי)
המדובר על התנכרותו לאביו זה ואימוץ אמברוזיוס כאב "על פי הרוח"(אב רוחני), בסתירה למוסר המקובל של "כבד את אביך ואת אימך": אביו, פטריקיוס, לא היה עובד אלילים, אך גם נוצרי לא היה. אמנם הוא היה בעל אלים כלפי אשתו אך גם טוב לב כלפי בנו שממנו זכה לבוז וכפיות טובה בשל "חילוניותו":"מי לא שיבח אז את האיש הזה, אבי, על שהקצה לבנו משאבים מעבר ליכולתו...אך לאב הזה לא היה אכפת...אם אהיה טהור או פרוש ובלבד שאהיה מחונך, ובעצם בור...". לעומתו, במילנו פגש אוגוסטינוס את הבישוף אמברוזיוס שעליו אמר: "קיבל אותי כאב ושמח על בואי כבישוף, והתחלתי לאהוב אותו...וזה לימד אותי את התורה המבריאה ביותר של הישועה" לעומת אהבת אימו הנוצרייה האדוקה, אביו מאוזכר בכמה משפטים לקוניים כאשר מותו מתואר באדישות המנוגדת באופן קיצוני לכל תיאור אחר בספרו:"..עתה, משהגעתי לשנתי השמונה עשרה ואבי היה מת מזה שנתיים..."[...] "לבסוף, כאשר הגיע בעלה(אביו, י.ג), לשעת חייו האחרונה בעולם זה, זיכתה אותו למענך".
(2). פרישתו מעבודה ומקהל בני האדם
"...הגיע היום שבו שוחררתי למעשה ממקצוע הרטוריקה...ופרשתי לאחוזה עם כל ידידי" . את העיסוק ברטוריקה ראה כתאוות בצע וכבוד, ולכן, למרות הקושי העצום, בסוף הליך התנזרותו פרש ממשרת ההוראה בפרט ומעבודה בכלל. ההתבודדות עם חבריו נבעה ממה שמכנה קלימאקוס- קירקגור "תקשורת קיומית" כלומר שניתן להתחבר רק עם מי שעבר את המסע בעצמו:" לאחר שנושעתי על ידיך, החלטתי הייתה גלויה לפניך, אבל לא לבני אדם, מלבד לבני חבורתנו". באותם זמנים, פרישה מעבודה והתבודדות הייתה כנגד המוסר המקובל באשר באותו זמן הנזירים עדיין נחשבו לנוודים מקבצי נדבות ותימהונים.
אוגוסטינוס האבסטרקטי
בחלק זה יידון מעמדם של טיעוניו הפילוסופיים הלוגיים,(כמו גם התיאולוגיים, האפיסטמולוגיים והמטאפיזיים)- של אוגוסטינוס אודות שאלות כגון; הטוב והרע, הבריאה, נצחיות האל ויחסו לזמן, על מהות השילוש הקדוש וכיוצא באלה- בראי ההבחנה הקירקגוריאנית בין מחשבה אבסטרקטית לקונקרטית. שאלת הדיון היא, האם השימוש המרכזי בתבונה לאורך כל מהלך ההתפתחות האמונית של אוגוסטינוס נופל בשטח השיפוט של ההגות האבסטרקטית, או שמא מצוי הוא בשטחה הריבוני של הממלכה הקונקרטית. שאלה זו לא הייתה נשאלת אלמלא ההצבר הבא: מחד, קלימאקוס – קירקגור מסווג את הלוגיקה באופן כמעט קטיגורי עם הגות אבסטרקטית, כדבריו: "כל החשיבה הלוגית נמצאת בשפת האבסטרקט ומנקודת המבט של הנצח". מאידך, השימוש שעושה אוגוסטינוס בטיעונים לוגיים תופס שטח יריעה נרחב מהגותו עד כי לא ניתן להתחמק מלשאול האם לא רק בטקסט קונקרטי השח אל הלב מדובר אלא במסה פילוסופית של ממש. על רקע שאלה זו, מתבהרת אמירתו של המתרגם לפיה, ה"ווידויים" אינו רק סיפור עלילה מרתק של אדם קונקרטי המנסה לעקוף את מכשול התבונה כדי להחדיר את מסריו אל לבו של הקורא דרך הרגש, אלא הוא גם "נועד לדבר אל השכל". ככלל, דומה כי לאוגוסטינוס יחס אמביוולנטי לפילוסופיה: מצד אחד הוא טוען רבות כנגד פילוסופיה ופילוסופים. מצד שני הפילוסופיה הפלטוניסטית והטענות הפולמוסיות כנגד כת המניכאים בה היה חבר, מהוות שלב חשוב, אם לא הכרחי, בהתפתחותו האמונית של אדם בעל מערכת גרייה אינטלקטואלית כה מפותחת . נוסף על כך יש לזכור, כי סיפו של רגע השיא היה באמצעות הקריאה "טול וקרא". דומה כי יותר משהיא וורסיה של "נעשה ונשמע" היא יותר חדירה אל האלוהות באמצעות אבחת פעולה שכלנית אחת- קריאה במילה כתובה עלי ספר. כלומר לפנינו אדם שהחלק השכלני שבו יודע להעריך אינטלקטואלים,("...להיריוס האורטור מרומא. לא הכרתי את האיש אישית, אבל אהבתי אותו בזכות הלמדנות שבה זהר"), והחלק הרגשי-אמוני שבו, כאמור, מתעב כל סוג של אינטלקטואליזציה באשר היא מרחיקה את האדם מהכאב המחשיך את ליבו. אם כן, בטרם נפנה לדון בשאלת מעמד התבונה ותפקידה בהגותו של אוגוסטינוס נסקור בקצרה כמה מהביטויים הפילוסופיים בהם טעון ה"ווידויים":
א. בגנות השכל
כשהשכל מבוזבז על הבלים
"...הרשה לי, אלי, לומר משהו על שכלי, מתנתך, ועל הדרכים שבהן בזבזתי אותו על הבלים...הו חיי אמת, אלי, שבזכות דקלומי זכיתי לשבחים רבים...האין כל זה עשן ורוח? האם לא הייתה לי דרך אחרת לתרגל את שכלי ולשוני?"
לימודי הרטוריקה כסופיזם דקדנטי
"אותם לימודים, הנחשבים מהוגנים, נועדו להביא אותי לעשות חיל בבתי המשפט, שם תרבה תרבה תהילתי ככל שיגדלו נכלי"[...]"...למדתי באותם ימי חולשה את ספרי אמנות הדיבור, אמנות שבה השתוקקתי להתבלט לתכלית המגונה והריקנית של הנאות ההבל האנושיות" [...]
השכל עלול להוביל לטעות וחטא
:"...טעויות ודעות כוזבות מזהמות את החיים, אם הנפש השכלית עצמה מושחתת. זה היה אז מצבי..."
השכל עלול להוביל לחטא הגאווה
"...מה גאוותני יותר מקביעתי המטורפת להפליא כי אני מטבעי מה שאתה?..הדבר היה ברור לי מעצם העובדה שביקשתי להיות חכם" [...]"...לא הייתי צריך להעדיף את עצמי על פני הקבצן משום שהייתי משכיל יותר...איזו תהילה היא זו אדוני שאינה בך?"
על צורך השכל בהוכחה וודאית במה שלא ניתן להוכחה
"...גברה בי הבושה על שרומיתי והולכתי שולל כל כך הרבה זמן על ידי ההבטחה לגלות לי דברים מוכחים. שוגה כילד מתלהם גיבבתי השערות ריקות למכביר כאילו היו אמיתות מוכחות...אבל מחשש פן אאמין בכזבים...העדפתי עתה את האמונה הקתולית. סברתי כי יש יותר צניעות והימנעות מאחיזת עיניים בתביעה להאמין במה שאינו ניתן להוכחה- בין משום שישנה הוכחה כזאת אבל לא עבור פלוני, ובין משום שאין היא אפשרית...".[...]"...התחלתי לבעור מתשוקה לחכמה...הו אנשי אקדמיה גדולים. שום דבר היכול לסייע בהנהגת חיינו אינו ניתן לידיעה בטוחה.."
ב. בזכות הפילוסופים והפילוסופיה
על קיקרו וספרו "הורטנזיוס"
כבר כאן יש לשים לב כי לא באהבת חכמה ואמת טהורה מדובר כאן, אלא באהבת חכמה בתנאי שהיא משרתת את האמונה:
"במהלך מסלול הלימודים נתקלתי בספרו של אחד קיקרו, שהכל מעריצים את שפתו אך רק מעטים את רוחו. אותו ספר מזמין את הקורא לעסוק בפילוסופיה והוא נקרא הורטנזיוס. הספר הזה שינה את נטיות ליבי והפנה את תפילותי אליך, אדוני. תשוקותי ושאיפותי השתנו. לפתע איבדה כל תקווה של הבל את ערכה בעיני, ואני השתוקקתי לחכמה בת האלמוות בלהט שלא ייאמן. התחלתי להתרומם כדי לשוב אליך. לא כדי להשחיז את לשוני...לא מסגנונו הושפעתי, אלא מתוכנו"[...] המלה לאהבת החכמה ביוונית היא פילוסופיה, ואליה הצית אותי הספר"[..]"..שכן בו באה לידי ביטוי העצה המועילה...היזהרו פן יוליך אתכם איש שולל בפילוסופיה ובמדוחי שווא לפי מסורת בני האדם ועל פי דרכי העולם הזה ולא על פי המשיח...עניין זה מצא חן בעיני מתוך אותה תוכחה של קיקרו- כי לא אסכולה כזאת או אחרת, אלא את החכמה עצמה, תהיה אשר תהיה, אוהב ואבקש.."
כתבי הפילוסופים החילונים כנשק נגד הפילוסופיה המניכיאית שלבסוף גורם לו לנטוש אותה סופית
במפגשו עם פאוסטוס מנהיג הכת המניכיאית אוגוסטינוס אומר
".. כיוון שקראתי הרבה מכתבי הפילוסופים ונצרתי אותם בזכרוני, השוויתי אותם לבדיותיהם הארכניות של המניכיאים ומצאתי את דברי הראשונים סבירים יותר, על אף שכוחם עמד להם רק להבין את העולם ולא לגלות בו את אדון העולם..[...]...אף על פי כן, נצרתי בזכרוני הרבה מדברי האמת של הפילוסופים על עולם הבריאה. ההגיון ניכר במספרים ובחלופת העיתים ובעדותם הנראית לעין של הכוכבים. השוויתי את דבריהם לדברי מאני, מייסד הכת המניכיאית, שהרבה לכתוב על עניינים אלה שטויות למכביר, ולא מצאתי בכתביו תיאור הגיוני של תקופות החמה....לא מצאתי שם דבר מן הדברים שלמדתי בספרי הפילוסופיה החילונית..."[...]"...אז צץ במוחי הרעיון כי הפילוסופים המכונים "אקדמאים"(ניאו אפלטונים, י.ג), נבונים מן היתר. הם טענו כי יש להטיל ספק בכל וקבעו כי אין אדם יכול לתפוס גם שמץ מן האמת,(לכן. י.ג), אמרתי למארחי כי אל לו לתת אמון רב מדי בבדיות שספרי המניכיאים מלאים בהן"[...]"..לפיכך הטלתי ספק בכל כמנהג האקדמאים. את המניכיאים החלטתי לעזוב בחושבי כי אפילו בתקופה ספקנית זו בחיי איני יכול להישאר בכת שהעדפתי עליה כמה וכמה פילוסופים"
בזכות האפלוטוניסטים על ביאור השילוש הקדוש והיות האל בלתי חומרי
"זימנת לידי כמה מספרי האפלוטוניסטים מתורגמים מיוונית ללטינית. שם קראתי, לא במילים אלה אבל ברוח זו ובסיוע טיעונים משכנעים שונים כי "בראשית היה הדבר והדבר היה עם אלוהים ואלוהים היה עם הדבר.." [...]"...והם עודדו אותי לחפש את האמת הלא חומרית..."
מבחן האמת כברירות פנימית בלתי אמצעית הדומה למבחן הקרטיזיאני:
"...הקריאה דחפה אותי לחזור אל עצמי. נכנסתי אל מעמקי בהנחייתך, כי אתה נעשית עוזרי. נכנסתי וראיתי בעיני נפשי-אור בלתי ניתן לשינוי שמעל לשכל...הוא עשה אותי...היודע את האמת יודע אותו והיודע אותו יודע את הנצח..."[...]"...כי אתה הנך אור התמיד שבו נועצתי על אודות כל הדברים אם הם קיימים, מה הם, וכיצד יש להעריך אותם, ואשר אותו שמעתי מדריך אותי ומצווה עלי..."
ג. בגנות המניכיאים ופילוסופים אחרים
בגנות המניכיאים
"הם הפיחו כזבים לא רק עליך, שאתה האמת לאמיתה, אלא גם על מרכיבי העולם הזה...היה עלי להרחיק לכת, אפילו אל מעבר לפילוסופים שאמרו דברי אמת על הבריאה..."][...]"...המניכיאים בזים לנכונות להאמין, אבל, כאשר מתברר שאין הם יכולים להוכיח את הדברים הבדויים והמגוחכים הרבים שהם טוענים, הם מצווים על בן שיחם להאמין בהם..."
בגנות פאוסטוס מנהיג המניכיאים:
"..בשנתי העשרים ותשע, הגיע לקרתגו בישוף מניכיאי אחד בשם פאוסטוס, מלכודת גדולה של השטן. רבים נלכדו ברשתו בעזרת פתיון מתק מילותיו. למרות שגם אני הללתי את צחות לשונו, ידעתי להבדיל בינה לבין מהותם האמיתית של הדברים שהייתי להוט ללמוד[...]"מי ביקש מאותו מאני כי יכתוב על דברים אלה- שגם בלי מומחיות אדם יכול להיות ירא שמים. אמרת לאדם:"הנה יראת ה' היא חכמה"(איוב כח, 28 ). אמנם גם אילו היה מאני בעל ידיעה מושלמת של המדעים יכול היה להיות נטול יראת ה', אך כיוון שהעז בחוצפה גדולה ללמד את המדעים אף על פי שלא היתה לו כל ידיעה בהם, ברור שלא יכלה להיות לו כל הבנה של יראת ה'".. גיליתי מיד שהוא(פאוסטוס. י.ג), חסר כל ידע באומנויות החופשיות, מלבד בדקדוק, וגם בזה לא היה לו יותר מידע בסיסי...הוא ידע שאינו מבין בעניינים כאלה ולא התבייש להודות בכך...כל נחישותי להתקדם באותה כת נקטעה לחלוטין משהכרתי את פאוסטוס...וכך, שלא בידיעתו או רצונו, החל לשחרר אותי מהמלכודת בה הייתי כלוא
בגנות ה"קטיגוריות" של אריסטו:
"...ובמה הועיל לי...ספרו של אריסטו על עשר הקטיגוריות...האם לא הזיק לי, שחשבתי...כאילו גם אתה הנך הסובייקט של גודלך או יופייך..."
בגנות שימוש הפילוסופים והאסטרונומים החוקרים בתבונה ללא רוח דתית:
זהו אולי אחד ממשפטיו החשובים ביותר של אוגוסטינוס אודות היחס הראוי בין תבונה לאמונה ובגנותה העקרונית של הפילוסופיה, שכן בו מובהרות כמה מהסיבות ליחסו השלילי כלפיה: 1. כאשר החקירה התבונית נעדרת רסן דתי ואינה משמשת כשפחתה הנרצעת של האמונה היא מובילה לכפירה. 2. הפילוסופיה נעדרת יושר אינטלקטואלי, שכן היא מתעלמת מממצאיה האמוניים וחוצצת בין ההוגה להגותו. 3. היא מובילה לחטא הגאווה באשר הם מייחסים לעצמם את אשר שייך לאל, מצד אחד, ומצד שני, משפילים את האל לדרגת אנוש.(האנשת האל מתייחסת בעיקר למניכיאים). תובנה חשובה נוספת שעולה כאן נוגעת ליחס בין התבונה לתורת הגאולה הדיטרמיניסטית והפסימית של אוגוסטינוס, כדברי אוגוסטינוס: "אומלל האיש היודע כל אלה ואינו יודע אותך. מאושר היודע אותך, אפילו אין הוא יודע את אלה" על כך מעיר המתרגם, כי על פי אוגוסטינוס, גם מי שמגיע להבנה אינטלקטואלית לגבי אמיתות הדת, אין די בהבנה זו כשלעצמה כדי להיגאל ואין בה כדי להקל עליו. ללא עזרת החסד האלוהי לא תיתכן התפתחות דתית או מוסרית. תיתכן רק הבנה מייאשת ואיומה של חוסר היכולת האנושי לעשות מעשה ולהיוושע. המודעות מתפתחת רק לחוסר אונים שכן ידע כשלעצמו אינו מוביל לישועה. "הפילוסופיה אינה גואלת. לעיתים היא מסייעת בהבנת הצורך בגאולה, אבל הגאולה עצמה אינה פילוסופית. היא תהליך של טרנספורמציה היכול להתבסס על סיפורים,קולות ומראות":
"הם חוקרים את אלה(השמים והכוכבים. י.ג), בעזרת השכל והתבונה שנתת להם(...)הם יודעים לחזות זמן רב מראש את ליקוי החמה שיתחולל בעתיד, ואת ליקוי אורם שלהם המתחולל בהווה אין הם רואים, שכן, אין הם חוקרים, ברוח דתית, מנין להם התבונה אשר באמצעותה הם חוקרים. וכאשר הם מגלים כי אתה עשית אותם, אין הם מתמסרים לך למען תגן על מה שעשית[...]"..
גלזנר יאיר
